רח' ההסתדרות 19, פתח תקווה 49540
טל': 03-5185888 פקס: 03-5285888
דוא"ל: Avihayd.law@gmail.com



פס"ד בבית המשפט העליון על ירושה


לפני:  

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

 

 

החלטה

 

 

1.        בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 10.4.2013 (ע"א 48256-01-12, השופטים י' שבח, י' ענבר ו-ש' שוחט) במסגרתו התקבל ערעורו של המשיב 1 על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 29.11.2011 (ת"א 16896/07, השופטת הבכירה ח' ינון).

 

2.        המשיב 1 הוא מנהל עיזבונה של תקווה שכטר ז"ל (להלן: המנוחה) שהלכה לעולמה ביום 20.1.2003, בהיותה כבת 83. המנוחה הייתה אלמנה ללא ילדים. בשנות חייה האחרונות לא הייתה המנוחה בקו הבריאות, ועל כן נעזרה בשירותיה של המטפלת סופיה מייזלין (להלן: המטפלת) – מחודש פברואר 2001 ועד יום מותה. במשך פרק הזמן של כשנתיים שבו עבדה המטפלת אצל המנוחה, היא משכה את הכספים שהיו בחשבון הבנק שניהלה אצל בנק הפועלים בע"מ, המבקש 1 (להלן: הבנק) ובקופות הגמל שהיו בבעלות המנוחה ונוהלו אצל גדיש קרנות תגמולים בע"מ, קציר קרנות תגמולים בע"מ ויתר קרנות תגמולים בע"מ, המבקשות 4-2. בסך הכול משכה המטפלת כספים בסך של כ-1,900,000 שקל, הן באמצעות שיקים שעליהם חתמה המנוחה והן באמצעות שימוש בייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר שנחתם על ידי המנוחה ביום 26.2.2002 (להלן: ייפוי הכוח). המטפלת השתמשה בכספים אלה, בין השאר, לצורך רכישת דירה חדשה שאותה רשמה על שמה. כן יצוין כי לאחר שביום 2.11.1999 חתמה המנוחה על צוואה שבה הורישה את כל רכושה לאחיינה מקס פידר (להלן: הצוואה הראשונה ו-פידר, בהתאמה), ביום 24.2.2002, חתמה המנוחה על צוואה חדשה שבה הורישה את כל כספה למטפלת (להלן: הצוואה השנייה). במסגרת הליכים אחרים שאינם בפני בוטלה הצוואה השנייה וניתן תוקף לצוואה הראשונה.

 

3.        המשיב 1, עו"ד חיים שפיגל, המשמש כמנהל עיזבונה של המנוחה (להלן: מנהל העיזבון), הגיש לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה כנגד המבקשים, בטענה כי הם התרשלו בטיפול בחשבונה ובקופות הגמל של המנוחה. המבקשים מצידם הגישו הודעת צד ג' כנגד המשיב 2, עו"ד ולדימיר סימקין (להלן: סימקין), שערך את הצוואה השנייה.

 

4.        בית משפט השלום קבע כי פידר, הזוכה היחיד בצוואה הראשונה, נהג ברשלנות כאשר לא התעניין במצב חשבון הבנק של המנוחה ולא ביקש להתמנות כאפוטרופוס שלה, אף כי ידע שמצבה המנטאלי התערער באופן משמעותי החל בשנת 2001. בית משפט השלום קבע, בהקשר זה, כי למעט אירוע אחד שבו פנה פידר לבנק וביקש כי יצורף כבעל זכות חתימה לחשבונה של המנוחה לא עשה פידר דבר בעניין. יצוין שבקשה זו נענתה בחיוב, אך לא יצאה לפועל בסופו של דבר. כן קבע בית משפט השלום, כי עו"ד יונה וידר (להלן: וידר), ששימש כאיש אמונה של המנוחה במשך שנים רבות, התרשל אף הוא בכך שלא פעל כדי להגן על רכושה של המנוחה מפני המטפלת. בית משפט השלום קבע כי רשלנותם של וידר ופידר עולה כדי אשם תורם של 100%, ולפיכך דחה את התביעה מבלי לדון בשאלת גובה הנזק הנטען או בהודעת צד ג' שהגישו המבקשים.

 

5.        בית משפט קמא קיבל, כאמור, את הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. בעיקרו של דבר, קבע בית משפט קמא כי וידר ופידר לא היו צד להליך, ועל כן לא ניתן היה לייחס להם רשלנות תורמת. הוא הוסיף וקבע, כי גם לגופו של עניין לא הוכחה כל רשלנות מצידם. בית המשפט קמא הבהיר כי הבנק אמנם לא היה מודע למעשי התרמית של המטפלת או למצבה הדמנטי של המנוחה, אך ציין כי לנוכח פנייתם של וידר ופידר אליו בעקבות ביקור שערכו בבית המנוחה ביולי 2001, עת התרשמו מן הירידה בכושרה המנטאלי, נדרש הבנק לעקוב אחר הנעשה בחשבונה של המנוחה ביתר קפידה. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי, למעשה, גם בהתעלם מהפנייה האמורה, היה על הבנק להבחין בכך שחשבונה של המנוחה אינו מתנהל כשורה. זאת, נוכח העובדה שהמנוחה ניהלה את חשבונה במשך שנים רבות ללא משיכות חריגות ומבלי שמימשה את חסכונותיה, תוך שהיא חוסכת גם חלק מההכנסות הקבועות שהוזרמו לחשבונה. כך, רק בעת שהייתה המנוחה כבת 82 עבר חשבונה ממצב של "פעילות רדומה" לפעילות פיננסית "סוערת" במסגרתה נמשכו מהחשבון מאות אלפי שקלים כל חודש. והנה, אף שהבנק נהג להתקשר ללקוח כאשר ניתנה הוראת משיכה בסכום העולה על 50,000 שקל מחשבונו, איש לא שוחח עם המנוחה או נפגש עמה. עובדי הבנק אף לא פנו במישרין אל המנוחה כאשר לפתע נפדו הכספים משלוש קופות הגמל שבהן החזיקה, לאחר עשרות שנים של חסכון שבהן לא משכה כלל כספים מן הקופות. בית המשפט קמא קבע בהתייחס לכך כי "פנסי האזהרה הבהבו, הפעמונים צלצלו, אך המשיבים [המבקשים שבפני – ד.ב.א.] עצמו את עיניהם מראות ואטמו את אוזניהם מלשמוע"

 

6.        בית המשפט קמא קבע כי הבנק יכול היה לגלות את התרמית בעזרת בדיקה קלה, בהתחשב בעובדה שבמסמכי הבנק הייתה תרשומת בנוגע לזכות הגישה שניתנה לפידר לכספת של המנוחה. אילו פנו נציגי הבנק לפידר בזמן אמת ומבררים עמו את פשר התנועות החריגות בחשבונה של המנוחה, הייתה מתבררת האמת. למרות זאת, רק באירוע אחד התקשרה עובדת הבנק לבית המנוחה. במקרה זה, ענתה המטפלת לשיחת הטלפון ואישרה את משיכת ההמחאה ששימשה אותה לרכישת הדירה החדשה שרשמה כאמור על שמה. אם כן, הבנק לא יצר קשר ישיר עם המנוחה, והסתפק בקשר עם המטפלת. בית המשפט קמא קבע גם כי אף מהמסמכים שאותם צירף המומחה הרפואי מטעם המבקשים, ד"ר שילה, עולה כי כבר בשנת 2001 לקתה המנוחה בדמנציה שהלכה והחריפה עד מותה. בנסיבות אלה, כך נקבע, אילו טרחו נציגי המבקשים לנסות ולשוחח ישירות עם המנוחה עצמה, היו מגיעים למסקנה כי נדרשת בדיקה מעמיקה קודם שיתאפשר המשך הזרמת הכספים מחשבונה. בית המשפט קמא ציין כי בית משפט השלום אמנם פטר עצמו מלהכריע בשאלת גובה הנזק שנגרם לעיזבון המנוחה, אך בחינת הראיות שהוגשו לבית משפט השלום מאפשרת הכרעה בסוגיה זו, בשים לב לכך שהסכומים אשר נמשכו על ידי המטפלת שלא לצורך ניהול משק הבית לא היו שנויים למעשה במחלוקת. לכן, קיבל בית המשפט את התביעה והעמיד את גובה הנזק על סך של 1,883,415 שקל, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. בית המשפט קמא קבע כי מסכום זה יופחתו כל הסכומים שגבה מנהל העיזבון מהמטפלת, בעקיפין או במישרין. בית המשפט קמא הורה גם על החזרת הדיון בהודעת צד ג' שאותה הגישו המבקשים לדיון בבית משפט השלום.

 

7.        בקשת רשות הערעור שהוגשה על פסק דינו של בית משפט קמא התמקדה בטענה שזה שגה בכך שהשתית את פסק דינו על ראיות שהוצגו בפני בית משפט השלום, אך לא צורפו על ידי מי מהצדדים לתיקי המוצגים שהוגשו לבית המשפט קמא. המבקשים טוענים כי בכך סטה בית המשפט קמא מסדרי הדין, וגרם להם לעינוי דין. לטענת המבקשים, השאלה האם רשאית ערכאת הערעור להסתמך על ראיות שהוצגו בפני הערכאה הדיונית אך לא הוגשו במסגרת תיק המוצגים לערכאת הערעור היא סוגיה "חדשנית" החורגת מעניינם של הצדדים, ומצדיקה מתן רשות ערעור. לגופו של עניין, טוענים המבקשים כי בפסק דינו של בית המשפט קמא נפלו טעויות רבות. בין השאר, טוענים המבקשים ששגה בית המשפט קמא בהתעלמו מהראיות לכך שהמנוחה הייתה במלוא חושיה בעת שחתמה על ייפוי הכוח, וממילא גם בקובעו שהוכח כי המטפלת ביצעה מעשה מרמה ברכושה של המנוחה.

 

8.        דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. פסק דינו של בית המשפט קמא נטוע בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, והבקשה אינה מעוררת שאלה כללית הנדרשת להכרעה. כמו כן, לא מצאתי יסוד לטענתם של המבקשים לפיה נגרם להם עיוות דין. לגופו של עניין, ראוי להוסיף כי טענותיהם של המבקשים הן טענות הנוגעות לקביעות עובדתיות, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן (ראו למשל: רע"א 356/12 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' עידה, בפסקה 8 (11.3.2012)).

 

9.       למעלה מן הצורך אציין כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. אכן, תקנה 437(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) קובעת כי על מערער המבקש להסתמך על מסמכים שהוצגו בפני ערכאות קודמות שדנו באותו תיק להגיש העתקים של מסמכים אלה בתיק מוצגים מטעמו. כמו כן, תקנה 444 לתקנות קובעת, בהקשר זה, כי בעל דין לא יהיה רשאי להסתמך על מוצג שלא נכלל בתיק המוצגים שהגיש, אלא ברשות בית המשפט וכי זו תינתן מטעמים מיוחדים שירשמו. אם כן, ככלל, בעלי הדין בערעור נדרשים להסתמך בטענותיהם אך על המסמכים שכללו בתיק המוצגים שהוגש מטעמם. אולם, הגבלה זו אינה חלה על בית המשפט. תקנה 453 לתקנות קובעת בהקשר זה כי:

 

"בכפוף להוראות פרק זה בדבר קבלת ראיות נוספות, יפסוק בית המשפט בערעור על יסוד כתבי הטענות של בעלי הדין, ההודיות שהודו, והראיות שהביאו לפני בית המשפט בערכאה הקודמת כפי שאלה מתגלים מפרוטוקול המשפט."

 

           ניתן ללמוד מכך שערכאת הערעור עצמה רשאית להידרש לראיות שהוצגו בפני הערכאה הדיונית ולפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בפניה, גם אם אלה לא צורפו לתיקי המוצגים מטעם בעלי הדין. ברי כי הדבר אינו פוגע בזכויותיו הדיוניות של מי מן הצדדים, שראיות אלה מוכרות להם, ועל כן, אינן "מפתיעות" מבחינתם. אדרבה, בעלי דין אינם יכולים להניח כי ערכאת הערעור תתעלם מראיות שהוצגו לערכאה הדיונית. מיותר לציין כי אין בכך כדי לפטור בעל דין מן החובה הקבועה בתקנות בהתייחס לתיק המוצגים (ראו: חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 325-323 (מהדורה שלישית, 2012)). למעשה, אין זה נדיר, כלל ועיקר, שבית משפט זה נדרש בהחלטותיו למסמכים שהוצגו בפני הערכאה הדיונית וניתנים לעיון במערכת "נט המשפט", למרות שמסמכים אלה לא הוגשו לערכאה זו על ידי הצדדים (ראו למשל: רע"א 3374/11 מקובר 24 [1995] בע"מ נ' נחום, בפסקה 8 (25.7.2011); רע"א 6715/11 חובב נ'Sampoerna , בפסקה יד (14.11.2011); בש"פ 464/13 אלעוברה נ' מדינת ישראל (27.1.2013); רע"א 2985/13 זמירי נ' לבלזון, בפסקה יב (16.6.2013)).

 

10.      לא למותר להוסיף ולציין כי בית משפט זה כבר עמד בעבר על חובת הזהירות המוטלת על הבנק כלפי לקוחותיו, והטעים כי חובת הבנק לנקוט באמצעים להגנת חשבונות לקוחותיו חלה ביתר שאת בהתייחס לפעילויות בלתי שגרתיות בחשבון הבנק (ראו: דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט נ' קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 60 (1993)). הבנק נדרש כמובן לכבד את פרטיותם של לקוחותיו, אך כאשר לנגד עיניו מתרחשות פעולות חריגות המעוררות חשד באשר לתקינותן, מוטלת על הבנק חובה לנקוט באמצעים סבירים על מנת לבדוק ולחקור את אותן פעולות (ראו: ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל, פ"ד נט(2) 349, 373 (2004)). דומה כי חובה זו חלה ביתר שאת ביחס ללקוחות מבוגרים או חולים, ולא כל שכן כאשר מתעורר חשד בנוגע למצבם הקוגניטיבי. כאשר מתרחשת פעילות מעוררת חשד בחשבונותיהם של לקוחות כאלה, יכול הבנק להיות במקרים רבים "מונע הנזק הזול ביותר" על דרך עריכתן של הבדיקות המתחייבות על מנת לוודא כי הפעילות בחשבון אכן משקפת את רצון הלקוח (השוו: בע"מ 3777/12 פלוני נ' פלונית, בפסקה 9 (8.7.2012)). ראוי כי הבנק ייקח דברים אלה לתשומת ליבו ויוודא כי נהליו בנושא ישקפו את האמור כאן – הן מבחינת כתבם והן מבחינת יישומם.

 

11.      סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיב, איני עושה צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, ‏ט' בתמוז התשע"ג (‏17.6.2013).

 

   

ש ו פ ט ת

 

 

 




ערעור משפחה - משמורת משותפת והשתכרות זהה שווה מזונות 50/50


חובת אב יהודי לשאת במזונות ילדיו הקטינים לידי אמם בעת ששני ההורים חולקים בניהם את זמני שהיית הקטינים בחלקים שווים.

מכתב תודה

ברצוני להביע בפניך את מלוא הערכה על הטיפול המסור, האדיב...